אגדה פשוטה

לפעמים כבר אי אפשר להתאפק ויש דברים חייבים להיאמר, ולכן:

אגדה אחת פשוטה, או אולי לא אגדה,
או אולי כלל לא פשוטה, רציתי לכם לספר
אותה אני זוכר מהילדות, או שלא מהילדות,
או בכלל לא זוכר, אך בכל זאת, אנסה.

זכור לי שלעורב, או אולי לכלבלב,
או שמא לפרה, יום אחד האיר המזל
קיבלה היא גוש גבינה, בערך 200 גרם,
אולי 300, או אפילו חצי קילו.

על עץ אשוח התעופפה, או אולי לא התעופפה
ואולי על עץ דקל עם תנופה היא עלתה.
ושם לארוחת הבוקר, או ארוחת צהריים
או אולי לערב בשקט התיישבה.

אך כאן שועל בריצה הופיע, או אולי לא בריצה,
או שמא זה היה יען רשע, ואולי דווקא לא רשע,
ויכול להיות שזה היה מנקה רחובות. הוא הלך בדרך עפר
לעץ אגוז הקרוב להכין מטאטא חדש.

עורב, אתה שומע? או אולי כלבלב,
או אולי פרה, אך גם כך נראת טוב.
לך יש נוצות כאלו, וגם כאלו קרניים.
טלפיים ארוכות, וגם אישיות טובה.

ואם בכלל תשירי, או שמא תנבחי,
או אולי תעשי מוו, הרי זה מה שעושות פרות
אז לך אוכף גדול, שטיח וטי.בי.
במתנה מיד תזכו או שמא תקבלו.

והעורב הטיפש, או אולי הכלבלב,
או אולי הפרה מיד פתחה את הפה.

והגבינה לאותו העורב, או אותו הכלבלב
או אותה הפרה, כמובן מיד נפל.
ישר על העורב, או אולי היען
או שמא על המנקה כמובן מיד נפלה
(הי! מה אתם זורקים פה?!)

את מוסר ההשכל של האגדה, או לא האגדה
יבין לא רק מבוגר, אלא גם כל זאטוט.
על תעמדו ועל תקפצו, על תשירו ועל תרקדו
היכן שיש בניה או תלוי דבר מה כבד.


מי שהגיע עד כאן, או אולי קפץ לסוף
ורוצה להבין יותר, או סתם עם כמה דקות פנויות.
מוזמן, לשיר ולרקוד או לעמוד ולקפוץ,
אחרי שווידא שאין פסנתר תלוי מסביב.


קישור לסרטון.

כשאהיה גדול

כאשר אני אהיה גדול, אני רוצה להיות מנהל שדה תעופה בינלאומי ועדיף אחד אירופאי וגדול

להלן הסיבות:

אוכל: בשדה התעופה יש המון אוכל, ויותר טוב מזה, יש המון אוכל חינם. וכפי שלמדתי בזמן האוניברסיטה, אוכל חינם זה אוכל מצוין. יתרה מזה, האוכל בשדה התעופה היא גם חינם וגם טעים. כל מה שצריך זה רק הרשאת כניסה (חינם, אחרת זה מאבד את הקונספט) לאחד הטרקלינים, עדיף לפרסטיג'י ביותר. רגע אחרי הכניסה, צריך להתנתק מהאיכרים בחוץ, להתחבר לאינטרנט, ולקחת כערת קורנפלקס, תה ועוגיות (יש כמובן גם בירה, אבל זה לא מאד מעניין, היא גרועה) ופשוט לשבת על הספה, להינות מהמוזיקה השקטה ולהסתכל על הגשם מהחלונות הגדולים.

רולרבליידס: שדות התעופה הם ישרים, ארוכים וסלולים היטב, אחרת המטוסים יכולים להתרסק וזה כמובן לא טוב. מתברר שהסביבה המושלת למטוסים היא הסביבה המושלמת לרולרבליידס, אני בטוח שאפשר פעם ביום לחצי שעה לסגור איזה מסלול ולעשות כמה קילומטרים טובים עם אספלט טוב מתחת לגלגלים ורוח קרירה בפנים.

מכוניות: שדה התעופה הוא המקום עם הכי הרבה מכוניות מוזרות שאיי פעם ראיתי – עם גלגלים ענקיים, משוא, סולמות, רכבות מטען ועוד. אני בטוח שלכל אחת מהן יש תפקיד סופר חשוב, כגון דחיפת מטוסים, העברת מטען וכו. אבל לי יש רעיון הרבה יותר טוב – מכוניות מתנגשות! אני אישית מהמר על הדוחפת מטוסים עם הגלגלים הענקיים – אין יותר bad ass מזה.

מטוסים: מטוסים זה מגניב, אפילו יותר מהמכוניות. תמיד רציתי לרוץ מצד אחד לצד שני שלי להיתקע באיזה איש זקן עם מזוודה, לשבת וללחוץ על כפתורים אדומים בתא הטייס או סתם לראות את תא המטען של המטוס נראה מבפנים. כמו כן, מדי פעם יש בונוס בדמות מטוס מנהלים או air force 1.

דלתות סגורת: שדה התעופה הוא מקום מאד מסודר ומובנה – לכל מבקר זמני יש מסלול ברור וסגור בו הוא חייב לעבור, אין סטיות לא שמאלה ולא ימינה. אני יודע שהמערכת המסובכת הזאת נשלטת על ידי פתיחה וסגירה של שסתומים, והשליטה הזאת נמצאת בידי איש אחד – וזה אני כאשר אני אהיה גדול. זו תהיה הזדמנות מושלמת לראות את מאחורי הקלעים של המערכת.

בנות: בשדה התעופה יש ריכוז גדול של בנות יפות במדים קצרים. כל מילה נוספת מיותרת.

חייב לנסוע לסקי?

היום חלמתי שאני מתכנן נסיעה לחופשת סקי, אבל אז נזכרתי (בחלום) שכבר הייתי השנה בחו"ל, ושם אפילו גלשתי כמה שעות, אבל כיוון שהשלג היה די גרוע, וחלק מהזמן בכלל גלשתי על בוץ, אני מרשה לעצמי לנסוע לחופשת הסקי.

כאשר התעוררתי גיליתי שאפילו בחופשת סקי בוץ עוד לא הייתי.


טוב, לפחות הפעם לא היו גופות שצריך להחביא,

קיריל

שום וצמחים אחרים

 בהסכם הבלתי כתוב ביני לבין עצמי, יש מספר סעיפים, אחד מהם אומר שאני לא מגדל שום דבר שאני לא יכול לאכול (כמובן שהכוונה בסעיף היא לצמחים, ולא לילדים פוטנציאלים). כהערת שוליים ולמען ההגינות אומר שבימים אלו אני נדרש לטפל גם בסוגים אחרים של צמחים – צמחי נוי, אשר נאמר לי שהמטרה היחידה שלהם היא נוי (כלומר אין אוכל). אני מטפל באותם הצמחים מהסיבה שאני מאמין שהעמידו אותי במבחן עתיק יומין - המבחן בו הנקבה מביאה לזכר צמח לטיפול כדי לבחון אותו איך הוא יהיה עם צאצאים עתידיים. אני, מצד אחד, מעוניין להצליח במבחן, אך מצד שני, אני רק משקה אותם, ולא מטפל בהם. סוף הערת השוליים, חזרה לנקודה שלי.

הרעיון מאחורי הסעיף הלא כתוב הוא שאני לא רואה סיבה להשקיע זמן ומשאבים במשהו שסתם דורש תשומת לב ולא מייצר שום דבר בתמורה. מעבר לזה, אני מאמין שההבנה הזאת קיימת בעולם כבר אלפי שנים - אני לא חושב שהצייד הקדמון היה משתכנע לעבור לישוב קבע ולהתעסק בחקלאות אם כל מה שהיה לו לגדל זה ורדים ואיקליפטוסים, הוא היה צריך אוכל ובשביל אוכל צריך צמחים שנותנים אוכל, ולא ריח או נוי.

יצא לי לחשוב לא מזמן על אותם הצמחים שאותו צייד-חקלאי גידל, בעיקר מעניינת אותו השאלה איך בחר את מה לשתול. זו שאלה קריטית בשבילו, אם ישתול משהו רעיל או משהו שלא נותן פרות הוא ימות (פעם אחת מהר, ופעם שנייה לאט, אבל בכל מקרה ימות) ולכן יש צורך בעקומת למידה וברירה מהירה. עכשיו ברור שיש כאן תהליך אבולוציוני מסוים, נניח חצי מהאוכלוסייה שותלת ורדים והחצי שני השני שותל גזרים, אחרי שנה כולם יודעים שגזרים זה טוב וורדים זה רע, אחרי הסקת המסקנות המרגשת הזאת, החצי עם הגזרים הולך לעשות ילדים כדי לחזור לאוכלוסיה שלמה ולהמשיך בניסויים עם צמחים אחרים.

בצורה כזאת אני מבין איך גילו את המלפפון, הגזר וכל שאר הירקות להם המכנה המשותף של "ניתנים לצריכה מיידית". מה שחסר לי בתאוריה הזאת, זה הדברים הפחות טריביאליים, לדוגמה - תפוח אדמה. אולי אני טועה, אבל תפוח אדמה אכיל כמו שהוא? וגם אם כן, אני מתאר לעצמי שלגזר יש טעם יותר טוב, אז מה בכל מקרה הביא את החקלאי-צייד לגדל תפוחי אדמה? הפתרון ההגיוני הוא שהם גידלו אותם כניסוי, לאחר הכישלון לכאורה זרקו את כל תפוחי האדמה לאש ואז גילו שבעצם הם כן ישרדו את החורף.

אך הפתרון לתפוח אדמה זה קל, מה שבאמת אני לא מצליח להבין זה גילוי השום. שום זה דבר נפלא, עוזר למערכת החיסון, הורג חיידקים, בריא וכו... אבל יש לשום חסרונות – א. הוא לא טעים, ב. אי אפשר לאכול ממנו הרבה, ולכן ג. אי אפשר לשרוד איתו חורף. הניתוח הזה הביא אותי לחפש סיבות אחרות חוץ מאוכל אשר הביאו את הצייד-חקלאי לגדל את השום. לא נראה לי סביר שהוא התעסק בפלאים הרפואיים אשר השום יכול לספק, או טעם המיוחד שהוא נותן כתוספת למאכלים אחרים. לכן ההסבר היחיד שאני יכול לספק לגידול שום, זה ערפדים, או לחלופין התחילו לגדל את השום אחרי שהמציאו את המלח, הגז והמחבת.

אני כותב את הפוסט הזה כהבעת תודה גדולה לאותו הצייד-חקלאי או מי אשר שזה לא יהיה על כל אותם ההמצאות המדהימות שנקאות שום, בצל, כוסמת, חיטה, שעורה וכו. ללא ההתמדה וההקרבה שלכם אני היום לא הייתי יכול להתרווח בכורסא עם בירה וטוסט גבינה עם שום ופשוט להנות מכל רגע.

לנוחיותכם, אני מצרף מתכון לאותו טוסט מדובר (לגבי הבירה – תתחילו לבשל (אבל זה בפוסט אחר))

קחו שום כתוש, גבינה מגורדת ומיונז, ערבבו הכול טוב עד לקבלת עיסה, תתאמו, תוסיפו שום, גבינה או מיונז לפי הטעם עד לקבלת היחס המועדף עליכם, מרחו על לחם (ממליץ על בגט) הכניסו לתנור תוציאו מתי שזה מוכן.

יום הולדת

פעם בשנה יש יום בו פייסבוק מודיע לכולם שהיום לך יש יום הולדת.

באותו יום קסום, אתה עובר לפחות פעם פעמיים על הוול לראות מה כל ה so called friends שלך כתבו לך שם.

אני בטוח במאת האחוזים שכל אחד רגע לפני שמניח את ידיו על המקלדת מקדיש כמה רגעים למחשבה הקסומה על בעל השמחה, על ההכרות המשתופת ועל כמה חשוב שיש לכם אחד את השני... ושנייה אחרי מייצר  את הברכה האולטימטיבית והיפיפייה ביותר שהוא מסוגל.

למרות הביטחון שלי, רפרוף מהיר בברכות היום הולדת על הוול שלי והכרות שטחית עם מספר וולים אחרים מגלה אמת אחרת, ולכן, בפוסט זה אני רוצה לתת כמה קווים מנחים (מחולקים לרמות)  אשר בתקווה יגרמו לכך שכמה מן הרשומות ב DB האינסופי של פייסבוק יהיו מקושטות בקצת יותר תוכן ורגש מעבר ל"מזל טוב" ו "יום הולדת שמח" הסטנדרטיים. הרי אותו בר מזל עם תאריך, ישמח לבטח לראות איזה ניצן אשר יעיד על הקיום של אותה המחשבה הקסומה.

שם  (מתחילים)

"מזל טוב קיריל!" (בועז)  – מצביע על כך שהחבר המאחל לא רק לחץ על היום הולדת התורן, אלא גם קרא מי בעל השמחה.

כינוי (מתחילים)

"צ'יקפוק! מזל טוב!" (סוון) – מצביע על כימיה טובה בינך לבין המאחל, אפשר ואף רצוי להחזיר לו תודה עם שימוש בכינויו.

תווים מוזרים ובלתי קריאים (מתחלים)

"מזל טוב קירה נייטלי!!!! חעח" (יהודית) – אכן מילים כדרבנות, אין לי מושג מה עבר לה בראש, אבל קירה נייטלי זה אני.

פרט לא מוכר (מתקדמים)

"מזל טוב איש יקר, אוקיינוס...." (דניאל) – לפרט אישי יש את הפוטנציאל להבליט את הברכה שלכם, להפוך אותה לחידתית ומרגשת, וזו בדיוק המטרה. באוקיינוס אגב, הכוונה לעיניים הכחולות שלי.

זיכרון משותף (מתקדמים)

"קיריל המון מזל טוב! המסדרונות במדור בטוחים יותר אבל משעממים הרבה יותר!" (יותם) – זיכרון משותף תמיד מעלה נוסטלגיה לזמן בו הייתם צעירים ויפים. משהו שאפשר להתרפק עליו לרגע ובאמת להתחבר שאדם השני ועד כמה הוא מתגעגע למכות במסדרון.

חרוזים, היקוז ודברי יצירה (מומחים)

כאשר מי שאתם כותבים לו הוא אחד מן האנשים שנופלים בקטגוריה של "תשתה איתו בירה ברגעים החשובים של החיים", תשקיעו. תחשבו לפחות עשר דקות על משהו מרשים באמת (או לפחות משהו שהיה מרשים אותכם). ברגעים אילו, אני לדוגמה כותב היקו.

צאו מפייסבוק (מומחים)

כנראה הטיפ הכי חשוב והכי קשה לביצוע: צאו מפייסבוק. לכו לבקר את החבר, קחו אותו לארוחה רומנטית בים, תזכרו בפייסבוק זה מקום בוא אפשר לחפש ולהציע טרמפים, זה לא תחליף למפגש פנים מול פנים עם מי שבאמת אכפת לכם ממנו.

ואיך אפשר לסיים בלי המהות האמיתית העומדת מאחורי היום המיוחד הזה.

קיריל

בסוף כולם משתחררים

כך אמר לי פעם אדם חכם והכך היה, בסוף השתחררתי. וכאשר השתחררתי התחלתי לעשות דברים חדשים שלעולם לא עשיתי, ואחד מהם זה לגדל שער, אולי כהתנסות במשהו חדש, אולי כפרובוקציה לכל מה שייצגה התספורת הקצרה במשך כל כך הרבה זמן בשבילי ואולי סתם מחוסר רצון לשלם 50 ש"ח לספר כדי שיעביר לי מכונת גילוח על הראש. תהיה הסיבה אשר תהיה, עד כה המשטרה האזרחית לעולם לא עצרה ונתנה לי דוח על שיער ארוך, כמובן בהנחה שלא חציתי מעבר חציה באור אדום בהיותי נושא את השיער הארוך.

אז כפי שניתן להבין הפוסט הזה הוא על ניסיון החיים שרכשתי בשנה האחרונה בתחום השיער, אני רוצה לציין שאני משוחרר פחות משנה ולכן חלק מהנסיון אומר שאם מתחילים לגדל שיער לקראת השחרור הקרב ובא, עדין אפשר לקבל דוחות מ"צדקים, ואז צריך להיות מוכנים לשלם את ה70 ש"ח כנס במקרה שלי או להיות מרותקים לבסיס לשבועיים במקרה האחר.

אז ללא דחייה נוספת, ניסיון החיים שלי באזרחות:

הדבר הראשון והכי חשוב - אין הרבה בנים עם שיער ארוך, ולכן זה עוד משהו שמייחד אותי מכל העדר ארסים הרץ בחוץ וכתוצאה מכך עוד אחוז גדול מהבחורות שמעסו בסטנדרט נופלות לרגלי, דבר חשוב לכל הדעות.

הדבר הבא, היא ההכרות העמוקה עם כל הדברים באמבטיה אשר לא מכילים את המילה סבון. מעבר לזה כיוון שאני רוסי, אני משתמש בסבון קשיח (ולא הדבר החשוד בצבע ורוד אשר נקרא סבון נוזלי) אז ההכרות שלי התרחבה לכלל הדברים אשר נמצאים בקבוקי הפלסטיק (חוץ משמפו, שאותו אני כבר הכרתי) הדבר הראשון שגיליתי זה שיש דבר כזה שמפוים שונים, עד כה, הייתי בטוח שכולם אותו הדבר, חוץ מהשטויות שכתובות על הבקבוק. זה התברר כטעות, יש שוני מהותי בביפנוכוים של הבקבוקים השונים, יש כאלו שלא עושים לי שיער מגניב כזה, ויש כאלו שכן. השמפו שלי כרגע כן ולכן אני ממשיך איתו (אבל אין לו תמונה של ארנב לבן מאחור, אז אולי אני אחליף אותו). יש כמובן גם שפמו לשיער ארוך/שמן/קצר/חום/ומה עוד, אבל כל אילו באמת אותו הדבר. חוץ מהשמפו יש גם קונדישינר, זה משהו שצריך לשים על השיער, לחכות 2-3 דקות ואז שלטוף, זה אמור לעשות איזה קסם שעד כה לא ממש הבנתי מה הוא וחוץ מזה הקונדישינר צריך גם לפתוח את הקשרים שיש בשיער.

אה! קשרים! לשיער קצר אין קשרים. אם אתם לא רוצים קשרים אל תגדלו שיער. אם אתם מגדלים שיער יהיו לכם קשרים (עד כה, הפיטצ'ר פתיחת הקשרים של הקונדישינר לא עובד), או במילים אחרות שיער ארוך אמ"ם קשרים. כאשר מסרקים קשרים זה כואב, במיוחד אם המים "לא טובים" ולא שותפים את השיער כמו שצריך ואז המצב בכלל נהיה קטסטרופה... טוב, לא משנה. בקיצור יש קשרים, צריך להסתרק, זה כואב לתלוש לעצמך שיער.

זמן הקלחת מתארך - כל השמפוים אלו, החפיפות, הקונדישינר, השיער בעיניים וההסתרקות הכפילו ושלשו את זמן השהייה שלי במקלחת. אתמול הייתה לי המקלחת הארוכה בחיים, אחריה הרגשתי כמו בחורה שהחבר שלה כועס עליה שלוקח לה להתארגן שעות ושהם כבר מזמן מאחרים (מזל שאני גר עם בחורה אחרת, אז האיחור שלי לא היה כזה נוראי, את שאר ההתארגנות אני עדין מסוגל לעשות מהר)

תובנה חשובה לסיום – לבני אדם יש המון שיער, המון!. כל מקלחת ובמיוחד אחרי חפיפה נופלות המון שערות, הרבה יותר ממה שנופלות לשיער קצר). עד כה, הייתי בטוח שאם הייתי מאבד כל כך הרבה שיער אחרי מקלחת, תוך שבועיים שלוש הייתי קירח, אבל לא, אני עדין  לא מראה סימני התקרחות וכבר עבר זמן רב. את התופעה הזו אני לא מצליח להסביר, אולי זה קשור לקסם הקונדישינר, אם כן אני בספק.

לסיכום, שיער ארוך עוזר להשיג בנות וליצר לעצמך המון כאב ראש בדרך. להתנסות אישית, צריך להשתרר ולתת לזמן לעשות את שלו.

נ.ב: בנות, אני מעריץ אתכן! כל החיים עם שיער ארוך זו משימה לא קלה בכלל (ולא, לא אכפת לי שלידה זה כואב, את זה אני לא יכול לחוות)

ביי,

הלכתי להסתפר.

גשם

כמו בכל שבוע, הוא הניח בזהירות רבה את הכינור בתיק. לבש את מגפיו והמעיל ובקול שקט נפרד מהמורה שלו.

"אנחנו מתראים עוד יומיים, כרגיל, נכון?" 

"כמובן, תזכור להתאמן" חייך חזרה המורה.

"אהה" הוא הנהן "תודה רבה, להתראות".

ביציאה מהבניין הוא עצר לרגע והסתכל על הרחוב השומם מאדם, סביב הפנסים הצהובים הייתה הילה של אור, כזו שאפשר לראות רק בימים קרים עם לחות באוויר, הרחוב הואר באור חלש ונראה שהתכונן ללילה. מכונית חלפה, משהו עוד כמה רגעים יגיע הביתה. הוא נשם לרווחה והאוויר הקר של אחרי הגשם, מילא את ריאותיו.

תחנת האוטובוס הייתה ריקה, הוא התיישב על הספסל וחיכה בסבלנות. ציפתה לו נסיעה ארוכה, אבל הוא כבר מזמן התרגל. הטריק הוא פשוט, צריך למצוא זוג כיסאות ריקים, להתמקם בנוחות, להניח את הרגלים על המושב ואת הראש על התיק, לעצום עיניים וכקסם להתעורר עשר שניות לפני הירידה ליד הבית.

הפעם האוטובוס הגיע יותר מהר הצפוי. הוא עלה, הושיט את הכרטיסייה וקיבל אותה חזרה אחרי עם ניקוב אחד פחות. לא היו לו עוד ניקובים עם אותה הצורה זו כנראה הפעם הראשונה שהוא נוסע עם הנהג הזה, "נשאר עוד אחד" הוא חשב, "פעם הבאה צריך לקנות כרטיסיה חדשה".

האוטובוס היה כמעט ריק, הוא לא התקשה למצוא מקום נוח וחשוך. הניח את התיק ובזמן שהאוטובוס עשה את הסיבוב בשכונה, הוא הביט מהחלון על הפנסים הצהובים. התחיל טפטוף של גשם ולאט לאט התחילו לזלוג טיפות של מים על החלון, הוא הסתכל עליהם בעניין ועשה תחרות בין הטיפות איזו מהן תגיע ראשונה למטה, לרוב הטיפה שבה הוא בחר ניצחה.

כאשר האוטובוס התחיל את הירידה מההר לכיוון הכביש המהיר הוא הניח את הרגליים על המושב ואת הראש על התיק. מחשבה מהירה עברה בראשו, הוא הושיט את היד לכיוון הרצפה, אז לתיק ואז שוב לרצפה. צמרמורת רצה לו על הגוף. "רגע, אני הגעתי איתה?" הוא שאל את עצמו "כן! אני לא מאמין, שכחתי לקחת את המטרייה". האוטובוס התקרב למחלף "רגע, אני צריך אותה!" המחשבות האחרות התערבלו בראש, הוא לחץ על כפתור האדום והנהג המופתע בלם במהירות ופתח את הדלת. הוא ירד בתחנה האחרונה לפני הכביש המהיר. האוטובוס נעלם והגשם התחזק.

הוא חצה את הכביש לתחנה בכיוון ההפוך, "רגע" הוא חשב "נשאר ניקוב אחד. איך אני אחזור הביתה?" הוא הסתכל למעלה ולאחר שנייה של התלבטות, בהליכה מהירה הוא התחיל ללכת לצד הכביש במעלה ההר. "תוך חצי שעה אני למעלה" הוא חשב וטעה.

פנסים לבנים התקרבו במהירות לכיוונו, הוא העיף מבט על ההר והשעון ולהפתעתו הרים את היד. המכונית עצרה כמה מטרים ממנו.

"אני צריך למעלה, זה ממש קרוב..."

"בטח, כנס, איך אתה בלי מטרייה בגשם הזה?"

"נגמרה לי הכרטיסייה" הוא ענה, כיוון שלא רצה להיכנס להסברים מפורטים

הנסיעה הקצרה עברה בשקט, ואחרי מספר דקות המכונית נעצרה ליד הבית של המורה.

"תודה רבה לך" הוא אמר לנהג שנתן לו חזרה חיוך והמשיך הלאה

הוא דפק על הדלת ואחרי מספר שניות היא נפתחה,

"מה אתה עושה כאן?" שאל אותו המורה.

אם חיוך עדין הוא הצביע על המטרייה. "שכחתי אותה כאן". והושיט את היד לקחת אותו

אתה רוצה לנוח כמה דקות לפני שאתה יוצא?

" לא תודה, כבר מאוחר, אני צריך ללכת." הוא אמר בקול מתנצל ויצא החוצה

הגשם שוב התחזק. הוא החזיק את התיק ביד אחת, את המטרייה הסגורה ביד השנייה. הסתכל שוב על הפנסים הצהובים והרחוב הריק. הוא נתן לטיפות הגשם ליפול לו על השיער ולזוג לאט לאט על הפנים והעורף. הוא נהנה מכל רגע.

הוא היה רק בן עשר ואהב את הגשם.