גשם

כמו בכל שבוע, הוא הניח בזהירות רבה את הכינור בתיק. לבש את מגפיו והמעיל ובקול שקט נפרד מהמורה שלו.

"אנחנו מתראים עוד יומיים, כרגיל, נכון?" 

"כמובן, תזכור להתאמן" חייך חזרה המורה.

"אהה" הוא הנהן "תודה רבה, להתראות".

ביציאה מהבניין הוא עצר לרגע והסתכל על הרחוב השומם מאדם, סביב הפנסים הצהובים הייתה הילה של אור, כזו שאפשר לראות רק בימים קרים עם לחות באוויר, הרחוב הואר באור חלש ונראה שהתכונן ללילה. מכונית חלפה, משהו עוד כמה רגעים יגיע הביתה. הוא נשם לרווחה והאוויר הקר של אחרי הגשם, מילא את ריאותיו.

תחנת האוטובוס הייתה ריקה, הוא התיישב על הספסל וחיכה בסבלנות. ציפתה לו נסיעה ארוכה, אבל הוא כבר מזמן התרגל. הטריק הוא פשוט, צריך למצוא זוג כיסאות ריקים, להתמקם בנוחות, להניח את הרגלים על המושב ואת הראש על התיק, לעצום עיניים וכקסם להתעורר עשר שניות לפני הירידה ליד הבית.

הפעם האוטובוס הגיע יותר מהר הצפוי. הוא עלה, הושיט את הכרטיסייה וקיבל אותה חזרה אחרי עם ניקוב אחד פחות. לא היו לו עוד ניקובים עם אותה הצורה זו כנראה הפעם הראשונה שהוא נוסע עם הנהג הזה, "נשאר עוד אחד" הוא חשב, "פעם הבאה צריך לקנות כרטיסיה חדשה".

האוטובוס היה כמעט ריק, הוא לא התקשה למצוא מקום נוח וחשוך. הניח את התיק ובזמן שהאוטובוס עשה את הסיבוב בשכונה, הוא הביט מהחלון על הפנסים הצהובים. התחיל טפטוף של גשם ולאט לאט התחילו לזלוג טיפות של מים על החלון, הוא הסתכל עליהם בעניין ועשה תחרות בין הטיפות איזו מהן תגיע ראשונה למטה, לרוב הטיפה שבה הוא בחר ניצחה.

כאשר האוטובוס התחיל את הירידה מההר לכיוון הכביש המהיר הוא הניח את הרגליים על המושב ואת הראש על התיק. מחשבה מהירה עברה בראשו, הוא הושיט את היד לכיוון הרצפה, אז לתיק ואז שוב לרצפה. צמרמורת רצה לו על הגוף. "רגע, אני הגעתי איתה?" הוא שאל את עצמו "כן! אני לא מאמין, שכחתי לקחת את המטרייה". האוטובוס התקרב למחלף "רגע, אני צריך אותה!" המחשבות האחרות התערבלו בראש, הוא לחץ על כפתור האדום והנהג המופתע בלם במהירות ופתח את הדלת. הוא ירד בתחנה האחרונה לפני הכביש המהיר. האוטובוס נעלם והגשם התחזק.

הוא חצה את הכביש לתחנה בכיוון ההפוך, "רגע" הוא חשב "נשאר ניקוב אחד. איך אני אחזור הביתה?" הוא הסתכל למעלה ולאחר שנייה של התלבטות, בהליכה מהירה הוא התחיל ללכת לצד הכביש במעלה ההר. "תוך חצי שעה אני למעלה" הוא חשב וטעה.

פנסים לבנים התקרבו במהירות לכיוונו, הוא העיף מבט על ההר והשעון ולהפתעתו הרים את היד. המכונית עצרה כמה מטרים ממנו.

"אני צריך למעלה, זה ממש קרוב..."

"בטח, כנס, איך אתה בלי מטרייה בגשם הזה?"

"נגמרה לי הכרטיסייה" הוא ענה, כיוון שלא רצה להיכנס להסברים מפורטים

הנסיעה הקצרה עברה בשקט, ואחרי מספר דקות המכונית נעצרה ליד הבית של המורה.

"תודה רבה לך" הוא אמר לנהג שנתן לו חזרה חיוך והמשיך הלאה

הוא דפק על הדלת ואחרי מספר שניות היא נפתחה,

"מה אתה עושה כאן?" שאל אותו המורה.

אם חיוך עדין הוא הצביע על המטרייה. "שכחתי אותה כאן". והושיט את היד לקחת אותו

אתה רוצה לנוח כמה דקות לפני שאתה יוצא?

" לא תודה, כבר מאוחר, אני צריך ללכת." הוא אמר בקול מתנצל ויצא החוצה

הגשם שוב התחזק. הוא החזיק את התיק ביד אחת, את המטרייה הסגורה ביד השנייה. הסתכל שוב על הפנסים הצהובים והרחוב הריק. הוא נתן לטיפות הגשם ליפול לו על השיער ולזוג לאט לאט על הפנים והעורף. הוא נהנה מכל רגע.

הוא היה רק בן עשר ואהב את הגשם.