כשאהיה גדול

כאשר אני אהיה גדול, אני רוצה להיות מנהל שדה תעופה בינלאומי ועדיף אחד אירופאי וגדול

להלן הסיבות:

אוכל: בשדה התעופה יש המון אוכל, ויותר טוב מזה, יש המון אוכל חינם. וכפי שלמדתי בזמן האוניברסיטה, אוכל חינם זה אוכל מצוין. יתרה מזה, האוכל בשדה התעופה היא גם חינם וגם טעים. כל מה שצריך זה רק הרשאת כניסה (חינם, אחרת זה מאבד את הקונספט) לאחד הטרקלינים, עדיף לפרסטיג'י ביותר. רגע אחרי הכניסה, צריך להתנתק מהאיכרים בחוץ, להתחבר לאינטרנט, ולקחת כערת קורנפלקס, תה ועוגיות (יש כמובן גם בירה, אבל זה לא מאד מעניין, היא גרועה) ופשוט לשבת על הספה, להינות מהמוזיקה השקטה ולהסתכל על הגשם מהחלונות הגדולים.

רולרבליידס: שדות התעופה הם ישרים, ארוכים וסלולים היטב, אחרת המטוסים יכולים להתרסק וזה כמובן לא טוב. מתברר שהסביבה המושלת למטוסים היא הסביבה המושלמת לרולרבליידס, אני בטוח שאפשר פעם ביום לחצי שעה לסגור איזה מסלול ולעשות כמה קילומטרים טובים עם אספלט טוב מתחת לגלגלים ורוח קרירה בפנים.

מכוניות: שדה התעופה הוא המקום עם הכי הרבה מכוניות מוזרות שאיי פעם ראיתי – עם גלגלים ענקיים, משוא, סולמות, רכבות מטען ועוד. אני בטוח שלכל אחת מהן יש תפקיד סופר חשוב, כגון דחיפת מטוסים, העברת מטען וכו. אבל לי יש רעיון הרבה יותר טוב – מכוניות מתנגשות! אני אישית מהמר על הדוחפת מטוסים עם הגלגלים הענקיים – אין יותר bad ass מזה.

מטוסים: מטוסים זה מגניב, אפילו יותר מהמכוניות. תמיד רציתי לרוץ מצד אחד לצד שני שלי להיתקע באיזה איש זקן עם מזוודה, לשבת וללחוץ על כפתורים אדומים בתא הטייס או סתם לראות את תא המטען של המטוס נראה מבפנים. כמו כן, מדי פעם יש בונוס בדמות מטוס מנהלים או air force 1.

דלתות סגורת: שדה התעופה הוא מקום מאד מסודר ומובנה – לכל מבקר זמני יש מסלול ברור וסגור בו הוא חייב לעבור, אין סטיות לא שמאלה ולא ימינה. אני יודע שהמערכת המסובכת הזאת נשלטת על ידי פתיחה וסגירה של שסתומים, והשליטה הזאת נמצאת בידי איש אחד – וזה אני כאשר אני אהיה גדול. זו תהיה הזדמנות מושלמת לראות את מאחורי הקלעים של המערכת.

בנות: בשדה התעופה יש ריכוז גדול של בנות יפות במדים קצרים. כל מילה נוספת מיותרת.

חייב לנסוע לסקי?

היום חלמתי שאני מתכנן נסיעה לחופשת סקי, אבל אז נזכרתי (בחלום) שכבר הייתי השנה בחו"ל, ושם אפילו גלשתי כמה שעות, אבל כיוון שהשלג היה די גרוע, וחלק מהזמן בכלל גלשתי על בוץ, אני מרשה לעצמי לנסוע לחופשת הסקי.

כאשר התעוררתי גיליתי שאפילו בחופשת סקי בוץ עוד לא הייתי.


טוב, לפחות הפעם לא היו גופות שצריך להחביא,

קיריל

שום וצמחים אחרים

 בהסכם הבלתי כתוב ביני לבין עצמי, יש מספר סעיפים, אחד מהם אומר שאני לא מגדל שום דבר שאני לא יכול לאכול (כמובן שהכוונה בסעיף היא לצמחים, ולא לילדים פוטנציאלים). כהערת שוליים ולמען ההגינות אומר שבימים אלו אני נדרש לטפל גם בסוגים אחרים של צמחים – צמחי נוי, אשר נאמר לי שהמטרה היחידה שלהם היא נוי (כלומר אין אוכל). אני מטפל באותם הצמחים מהסיבה שאני מאמין שהעמידו אותי במבחן עתיק יומין - המבחן בו הנקבה מביאה לזכר צמח לטיפול כדי לבחון אותו איך הוא יהיה עם צאצאים עתידיים. אני, מצד אחד, מעוניין להצליח במבחן, אך מצד שני, אני רק משקה אותם, ולא מטפל בהם. סוף הערת השוליים, חזרה לנקודה שלי.

הרעיון מאחורי הסעיף הלא כתוב הוא שאני לא רואה סיבה להשקיע זמן ומשאבים במשהו שסתם דורש תשומת לב ולא מייצר שום דבר בתמורה. מעבר לזה, אני מאמין שההבנה הזאת קיימת בעולם כבר אלפי שנים - אני לא חושב שהצייד הקדמון היה משתכנע לעבור לישוב קבע ולהתעסק בחקלאות אם כל מה שהיה לו לגדל זה ורדים ואיקליפטוסים, הוא היה צריך אוכל ובשביל אוכל צריך צמחים שנותנים אוכל, ולא ריח או נוי.

יצא לי לחשוב לא מזמן על אותם הצמחים שאותו צייד-חקלאי גידל, בעיקר מעניינת אותו השאלה איך בחר את מה לשתול. זו שאלה קריטית בשבילו, אם ישתול משהו רעיל או משהו שלא נותן פרות הוא ימות (פעם אחת מהר, ופעם שנייה לאט, אבל בכל מקרה ימות) ולכן יש צורך בעקומת למידה וברירה מהירה. עכשיו ברור שיש כאן תהליך אבולוציוני מסוים, נניח חצי מהאוכלוסייה שותלת ורדים והחצי שני השני שותל גזרים, אחרי שנה כולם יודעים שגזרים זה טוב וורדים זה רע, אחרי הסקת המסקנות המרגשת הזאת, החצי עם הגזרים הולך לעשות ילדים כדי לחזור לאוכלוסיה שלמה ולהמשיך בניסויים עם צמחים אחרים.

בצורה כזאת אני מבין איך גילו את המלפפון, הגזר וכל שאר הירקות להם המכנה המשותף של "ניתנים לצריכה מיידית". מה שחסר לי בתאוריה הזאת, זה הדברים הפחות טריביאליים, לדוגמה - תפוח אדמה. אולי אני טועה, אבל תפוח אדמה אכיל כמו שהוא? וגם אם כן, אני מתאר לעצמי שלגזר יש טעם יותר טוב, אז מה בכל מקרה הביא את החקלאי-צייד לגדל תפוחי אדמה? הפתרון ההגיוני הוא שהם גידלו אותם כניסוי, לאחר הכישלון לכאורה זרקו את כל תפוחי האדמה לאש ואז גילו שבעצם הם כן ישרדו את החורף.

אך הפתרון לתפוח אדמה זה קל, מה שבאמת אני לא מצליח להבין זה גילוי השום. שום זה דבר נפלא, עוזר למערכת החיסון, הורג חיידקים, בריא וכו... אבל יש לשום חסרונות – א. הוא לא טעים, ב. אי אפשר לאכול ממנו הרבה, ולכן ג. אי אפשר לשרוד איתו חורף. הניתוח הזה הביא אותי לחפש סיבות אחרות חוץ מאוכל אשר הביאו את הצייד-חקלאי לגדל את השום. לא נראה לי סביר שהוא התעסק בפלאים הרפואיים אשר השום יכול לספק, או טעם המיוחד שהוא נותן כתוספת למאכלים אחרים. לכן ההסבר היחיד שאני יכול לספק לגידול שום, זה ערפדים, או לחלופין התחילו לגדל את השום אחרי שהמציאו את המלח, הגז והמחבת.

אני כותב את הפוסט הזה כהבעת תודה גדולה לאותו הצייד-חקלאי או מי אשר שזה לא יהיה על כל אותם ההמצאות המדהימות שנקאות שום, בצל, כוסמת, חיטה, שעורה וכו. ללא ההתמדה וההקרבה שלכם אני היום לא הייתי יכול להתרווח בכורסא עם בירה וטוסט גבינה עם שום ופשוט להנות מכל רגע.

לנוחיותכם, אני מצרף מתכון לאותו טוסט מדובר (לגבי הבירה – תתחילו לבשל (אבל זה בפוסט אחר))

קחו שום כתוש, גבינה מגורדת ומיונז, ערבבו הכול טוב עד לקבלת עיסה, תתאמו, תוסיפו שום, גבינה או מיונז לפי הטעם עד לקבלת היחס המועדף עליכם, מרחו על לחם (ממליץ על בגט) הכניסו לתנור תוציאו מתי שזה מוכן.

יום הולדת

פעם בשנה יש יום בו פייסבוק מודיע לכולם שהיום לך יש יום הולדת.

באותו יום קסום, אתה עובר לפחות פעם פעמיים על הוול לראות מה כל ה so called friends שלך כתבו לך שם.

אני בטוח במאת האחוזים שכל אחד רגע לפני שמניח את ידיו על המקלדת מקדיש כמה רגעים למחשבה הקסומה על בעל השמחה, על ההכרות המשתופת ועל כמה חשוב שיש לכם אחד את השני... ושנייה אחרי מייצר  את הברכה האולטימטיבית והיפיפייה ביותר שהוא מסוגל.

למרות הביטחון שלי, רפרוף מהיר בברכות היום הולדת על הוול שלי והכרות שטחית עם מספר וולים אחרים מגלה אמת אחרת, ולכן, בפוסט זה אני רוצה לתת כמה קווים מנחים (מחולקים לרמות)  אשר בתקווה יגרמו לכך שכמה מן הרשומות ב DB האינסופי של פייסבוק יהיו מקושטות בקצת יותר תוכן ורגש מעבר ל"מזל טוב" ו "יום הולדת שמח" הסטנדרטיים. הרי אותו בר מזל עם תאריך, ישמח לבטח לראות איזה ניצן אשר יעיד על הקיום של אותה המחשבה הקסומה.

שם  (מתחילים)

"מזל טוב קיריל!" (בועז)  – מצביע על כך שהחבר המאחל לא רק לחץ על היום הולדת התורן, אלא גם קרא מי בעל השמחה.

כינוי (מתחילים)

"צ'יקפוק! מזל טוב!" (סוון) – מצביע על כימיה טובה בינך לבין המאחל, אפשר ואף רצוי להחזיר לו תודה עם שימוש בכינויו.

תווים מוזרים ובלתי קריאים (מתחלים)

"מזל טוב קירה נייטלי!!!! חעח" (יהודית) – אכן מילים כדרבנות, אין לי מושג מה עבר לה בראש, אבל קירה נייטלי זה אני.

פרט לא מוכר (מתקדמים)

"מזל טוב איש יקר, אוקיינוס...." (דניאל) – לפרט אישי יש את הפוטנציאל להבליט את הברכה שלכם, להפוך אותה לחידתית ומרגשת, וזו בדיוק המטרה. באוקיינוס אגב, הכוונה לעיניים הכחולות שלי.

זיכרון משותף (מתקדמים)

"קיריל המון מזל טוב! המסדרונות במדור בטוחים יותר אבל משעממים הרבה יותר!" (יותם) – זיכרון משותף תמיד מעלה נוסטלגיה לזמן בו הייתם צעירים ויפים. משהו שאפשר להתרפק עליו לרגע ובאמת להתחבר שאדם השני ועד כמה הוא מתגעגע למכות במסדרון.

חרוזים, היקוז ודברי יצירה (מומחים)

כאשר מי שאתם כותבים לו הוא אחד מן האנשים שנופלים בקטגוריה של "תשתה איתו בירה ברגעים החשובים של החיים", תשקיעו. תחשבו לפחות עשר דקות על משהו מרשים באמת (או לפחות משהו שהיה מרשים אותכם). ברגעים אילו, אני לדוגמה כותב היקו.

צאו מפייסבוק (מומחים)

כנראה הטיפ הכי חשוב והכי קשה לביצוע: צאו מפייסבוק. לכו לבקר את החבר, קחו אותו לארוחה רומנטית בים, תזכרו בפייסבוק זה מקום בוא אפשר לחפש ולהציע טרמפים, זה לא תחליף למפגש פנים מול פנים עם מי שבאמת אכפת לכם ממנו.

ואיך אפשר לסיים בלי המהות האמיתית העומדת מאחורי היום המיוחד הזה.

קיריל

בסוף כולם משתחררים

כך אמר לי פעם אדם חכם והכך היה, בסוף השתחררתי. וכאשר השתחררתי התחלתי לעשות דברים חדשים שלעולם לא עשיתי, ואחד מהם זה לגדל שער, אולי כהתנסות במשהו חדש, אולי כפרובוקציה לכל מה שייצגה התספורת הקצרה במשך כל כך הרבה זמן בשבילי ואולי סתם מחוסר רצון לשלם 50 ש"ח לספר כדי שיעביר לי מכונת גילוח על הראש. תהיה הסיבה אשר תהיה, עד כה המשטרה האזרחית לעולם לא עצרה ונתנה לי דוח על שיער ארוך, כמובן בהנחה שלא חציתי מעבר חציה באור אדום בהיותי נושא את השיער הארוך.

אז כפי שניתן להבין הפוסט הזה הוא על ניסיון החיים שרכשתי בשנה האחרונה בתחום השיער, אני רוצה לציין שאני משוחרר פחות משנה ולכן חלק מהנסיון אומר שאם מתחילים לגדל שיער לקראת השחרור הקרב ובא, עדין אפשר לקבל דוחות מ"צדקים, ואז צריך להיות מוכנים לשלם את ה70 ש"ח כנס במקרה שלי או להיות מרותקים לבסיס לשבועיים במקרה האחר.

אז ללא דחייה נוספת, ניסיון החיים שלי באזרחות:

הדבר הראשון והכי חשוב - אין הרבה בנים עם שיער ארוך, ולכן זה עוד משהו שמייחד אותי מכל העדר ארסים הרץ בחוץ וכתוצאה מכך עוד אחוז גדול מהבחורות שמעסו בסטנדרט נופלות לרגלי, דבר חשוב לכל הדעות.

הדבר הבא, היא ההכרות העמוקה עם כל הדברים באמבטיה אשר לא מכילים את המילה סבון. מעבר לזה כיוון שאני רוסי, אני משתמש בסבון קשיח (ולא הדבר החשוד בצבע ורוד אשר נקרא סבון נוזלי) אז ההכרות שלי התרחבה לכלל הדברים אשר נמצאים בקבוקי הפלסטיק (חוץ משמפו, שאותו אני כבר הכרתי) הדבר הראשון שגיליתי זה שיש דבר כזה שמפוים שונים, עד כה, הייתי בטוח שכולם אותו הדבר, חוץ מהשטויות שכתובות על הבקבוק. זה התברר כטעות, יש שוני מהותי בביפנוכוים של הבקבוקים השונים, יש כאלו שלא עושים לי שיער מגניב כזה, ויש כאלו שכן. השמפו שלי כרגע כן ולכן אני ממשיך איתו (אבל אין לו תמונה של ארנב לבן מאחור, אז אולי אני אחליף אותו). יש כמובן גם שפמו לשיער ארוך/שמן/קצר/חום/ומה עוד, אבל כל אילו באמת אותו הדבר. חוץ מהשמפו יש גם קונדישינר, זה משהו שצריך לשים על השיער, לחכות 2-3 דקות ואז שלטוף, זה אמור לעשות איזה קסם שעד כה לא ממש הבנתי מה הוא וחוץ מזה הקונדישינר צריך גם לפתוח את הקשרים שיש בשיער.

אה! קשרים! לשיער קצר אין קשרים. אם אתם לא רוצים קשרים אל תגדלו שיער. אם אתם מגדלים שיער יהיו לכם קשרים (עד כה, הפיטצ'ר פתיחת הקשרים של הקונדישינר לא עובד), או במילים אחרות שיער ארוך אמ"ם קשרים. כאשר מסרקים קשרים זה כואב, במיוחד אם המים "לא טובים" ולא שותפים את השיער כמו שצריך ואז המצב בכלל נהיה קטסטרופה... טוב, לא משנה. בקיצור יש קשרים, צריך להסתרק, זה כואב לתלוש לעצמך שיער.

זמן הקלחת מתארך - כל השמפוים אלו, החפיפות, הקונדישינר, השיער בעיניים וההסתרקות הכפילו ושלשו את זמן השהייה שלי במקלחת. אתמול הייתה לי המקלחת הארוכה בחיים, אחריה הרגשתי כמו בחורה שהחבר שלה כועס עליה שלוקח לה להתארגן שעות ושהם כבר מזמן מאחרים (מזל שאני גר עם בחורה אחרת, אז האיחור שלי לא היה כזה נוראי, את שאר ההתארגנות אני עדין מסוגל לעשות מהר)

תובנה חשובה לסיום – לבני אדם יש המון שיער, המון!. כל מקלחת ובמיוחד אחרי חפיפה נופלות המון שערות, הרבה יותר ממה שנופלות לשיער קצר). עד כה, הייתי בטוח שאם הייתי מאבד כל כך הרבה שיער אחרי מקלחת, תוך שבועיים שלוש הייתי קירח, אבל לא, אני עדין  לא מראה סימני התקרחות וכבר עבר זמן רב. את התופעה הזו אני לא מצליח להסביר, אולי זה קשור לקסם הקונדישינר, אם כן אני בספק.

לסיכום, שיער ארוך עוזר להשיג בנות וליצר לעצמך המון כאב ראש בדרך. להתנסות אישית, צריך להשתרר ולתת לזמן לעשות את שלו.

נ.ב: בנות, אני מעריץ אתכן! כל החיים עם שיער ארוך זו משימה לא קלה בכלל (ולא, לא אכפת לי שלידה זה כואב, את זה אני לא יכול לחוות)

ביי,

הלכתי להסתפר.

גשם

כמו בכל שבוע, הוא הניח בזהירות רבה את הכינור בתיק. לבש את מגפיו והמעיל ובקול שקט נפרד מהמורה שלו.

"אנחנו מתראים עוד יומיים, כרגיל, נכון?" 

"כמובן, תזכור להתאמן" חייך חזרה המורה.

"אהה" הוא הנהן "תודה רבה, להתראות".

ביציאה מהבניין הוא עצר לרגע והסתכל על הרחוב השומם מאדם, סביב הפנסים הצהובים הייתה הילה של אור, כזו שאפשר לראות רק בימים קרים עם לחות באוויר, הרחוב הואר באור חלש ונראה שהתכונן ללילה. מכונית חלפה, משהו עוד כמה רגעים יגיע הביתה. הוא נשם לרווחה והאוויר הקר של אחרי הגשם, מילא את ריאותיו.

תחנת האוטובוס הייתה ריקה, הוא התיישב על הספסל וחיכה בסבלנות. ציפתה לו נסיעה ארוכה, אבל הוא כבר מזמן התרגל. הטריק הוא פשוט, צריך למצוא זוג כיסאות ריקים, להתמקם בנוחות, להניח את הרגלים על המושב ואת הראש על התיק, לעצום עיניים וכקסם להתעורר עשר שניות לפני הירידה ליד הבית.

הפעם האוטובוס הגיע יותר מהר הצפוי. הוא עלה, הושיט את הכרטיסייה וקיבל אותה חזרה אחרי עם ניקוב אחד פחות. לא היו לו עוד ניקובים עם אותה הצורה זו כנראה הפעם הראשונה שהוא נוסע עם הנהג הזה, "נשאר עוד אחד" הוא חשב, "פעם הבאה צריך לקנות כרטיסיה חדשה".

האוטובוס היה כמעט ריק, הוא לא התקשה למצוא מקום נוח וחשוך. הניח את התיק ובזמן שהאוטובוס עשה את הסיבוב בשכונה, הוא הביט מהחלון על הפנסים הצהובים. התחיל טפטוף של גשם ולאט לאט התחילו לזלוג טיפות של מים על החלון, הוא הסתכל עליהם בעניין ועשה תחרות בין הטיפות איזו מהן תגיע ראשונה למטה, לרוב הטיפה שבה הוא בחר ניצחה.

כאשר האוטובוס התחיל את הירידה מההר לכיוון הכביש המהיר הוא הניח את הרגליים על המושב ואת הראש על התיק. מחשבה מהירה עברה בראשו, הוא הושיט את היד לכיוון הרצפה, אז לתיק ואז שוב לרצפה. צמרמורת רצה לו על הגוף. "רגע, אני הגעתי איתה?" הוא שאל את עצמו "כן! אני לא מאמין, שכחתי לקחת את המטרייה". האוטובוס התקרב למחלף "רגע, אני צריך אותה!" המחשבות האחרות התערבלו בראש, הוא לחץ על כפתור האדום והנהג המופתע בלם במהירות ופתח את הדלת. הוא ירד בתחנה האחרונה לפני הכביש המהיר. האוטובוס נעלם והגשם התחזק.

הוא חצה את הכביש לתחנה בכיוון ההפוך, "רגע" הוא חשב "נשאר ניקוב אחד. איך אני אחזור הביתה?" הוא הסתכל למעלה ולאחר שנייה של התלבטות, בהליכה מהירה הוא התחיל ללכת לצד הכביש במעלה ההר. "תוך חצי שעה אני למעלה" הוא חשב וטעה.

פנסים לבנים התקרבו במהירות לכיוונו, הוא העיף מבט על ההר והשעון ולהפתעתו הרים את היד. המכונית עצרה כמה מטרים ממנו.

"אני צריך למעלה, זה ממש קרוב..."

"בטח, כנס, איך אתה בלי מטרייה בגשם הזה?"

"נגמרה לי הכרטיסייה" הוא ענה, כיוון שלא רצה להיכנס להסברים מפורטים

הנסיעה הקצרה עברה בשקט, ואחרי מספר דקות המכונית נעצרה ליד הבית של המורה.

"תודה רבה לך" הוא אמר לנהג שנתן לו חזרה חיוך והמשיך הלאה

הוא דפק על הדלת ואחרי מספר שניות היא נפתחה,

"מה אתה עושה כאן?" שאל אותו המורה.

אם חיוך עדין הוא הצביע על המטרייה. "שכחתי אותה כאן". והושיט את היד לקחת אותו

אתה רוצה לנוח כמה דקות לפני שאתה יוצא?

" לא תודה, כבר מאוחר, אני צריך ללכת." הוא אמר בקול מתנצל ויצא החוצה

הגשם שוב התחזק. הוא החזיק את התיק ביד אחת, את המטרייה הסגורה ביד השנייה. הסתכל שוב על הפנסים הצהובים והרחוב הריק. הוא נתן לטיפות הגשם ליפול לו על השיער ולזוג לאט לאט על הפנים והעורף. הוא נהנה מכל רגע.

הוא היה רק בן עשר ואהב את הגשם.

האליל שלי הוא הומו.

יש לי מספר לא גדול שלי לינקים ב RSS וכול אחד מהם נבחר בקפידה רבה.
אחד מהם הוא של האליל שלי שממנו אני סופג הרבה מאד מ"התנהלות" שלי ליד קוד, הייטק, כוח אדם וכו.
אין לי ספק הבן אדם גאון, הכירו את ג'ואל ספולסקי, או בשמו האחר ג'ואל און סופטוורה (למתקשים, המילה האחרונה היא software).

האמת היא שהוא כבר די מזמן לא כותב בבלוג שלו (וזה חבל מאד) אבל הוא בכל מקרה ב RSS רק למקרה ו... או אולי ו... בקיצור, פעם בכמה חודשים יש משהו חדש. בדרך כלל קצר, אך מעניין נון ת'ה לאס (non the less). היום היה http://www.joelonsoftware.com/items/2011/06/24.html

האמת היא שסבבה.
סתם רציתי לשתף.

באגים בחצות

הייתה תקופה בחיי בה היו לי שתי אופציות.
הראשונה (והעדיפה) היא לישון ליד הפלאפון, ובמדיה והוא מתקשר צריך מיד לקחת אופניים, אוטו או מונית ולהגיע לבסיס במרכז הארץ על מנת לפתור איזה תקלה או באג או כל דבר אחר אשר גורם לכך שמשהו ממש ממש חשוב לא עובד.
והשנייה הייתה פשוט לישון ליד המשהו ממש ממש חשוב הזה וברגע שהוא לא עובד צריך רק להרים את הראש מהמזרן.

אבל זה היה מזמן, מאז הספקתי להשתחרר ולעבוד בחברה חביבה בה לא היו לי טלפונים בלילה, וכמעט ולא היו בימי שישי ושבת. זה היה שינוי מרענן.

אבל כנראה שהגעגוע הכניע אותי, אומנם עכשיו כבר לא צריך לנסוע לשום מקום אבל באגים בחצות חזרו לחיי.
הבאגים האלו הם תמיד הכי כייפים, הם תמיד מתחילים ממשהו ממש ממש קטן, הנה תיקון פיצי וזה עובד. ואחרי התיקון יש את הבדיקה שאני ממש לא רוצה להריץ, כי הרי ברור שהיא לא תעבור וחצי משעות השינה שלי יעלמו. אבל בכל מקרה מריצים את הבדיקה והיא אולי עוברת ואולי לא, אבל הבדיקה השנייה בטוח נכשלת. ועכשיו מתחילה אסקלציה, מתקשרים לעוד משהו (מזל שהוא עדין ער), הוא בהחלט לא מרוצה מהטלפון שאולי גם לו מזכיר ימים עברו, אבל הי! לפחות אתה לא לבד.

זהו, כמה שעות עברו, כמות הוודו מג'יק רק גדלה וברור לגמרי שאין שום סיכוי לפתור את הבאג כמו שצריך עד הבוקר.
אז מגיע הרעיון המבריק של לפתור את הסיפור הזה מחר בבוקר, ולפעמים יש פריבילגיה לעשות זאת, ולפעמים לא.
וכאן קחו את זה כהמלצה - אם יש לכם את הפריבילגיה של לפתור את הבאג מחר בבוקר, הרי אתם יכולים לדעת על כך גם רגע לפני הרצת הבדיקה הראשונה. ואם זה המצב, שימו שעון מעורר לשעה מוקדמת ולכו לישון.

ביי,
יש לי באג לפתור.

אפשרות של הנאה.

ביומיים האחרונים אני הסתובבתי עם הרגשה מוזרה, זה לא שהייתי בדיכאון (דיכאון זה לבנות), אבל הייתה הרגשה מוזרה של חוסר נוחות לא מוסברת שלא הצלחתי להעלים אותה, עד אתמול בשעות העבר, אז אחרי שני אימונים זה פשוט נעלם והתחלף בהרגשת שמחה וקלילות. אבל, כאמור, זה אתמול, ולכן לא מעניין, 

היום לעומת זאת, אני נהנה-

   נהנה מ70 ליטר בירה שיש אצלי בבית,

   נהנה מהקידוחים והדפיקות בדירה של השכנים,

   נהנה מלקום ב9 בבוקר,

   נהנה מלכתוב בבלוג,

   נהנה מהצעקות מבית הספר,

   נהנה מפסטה עם חמאה,

   ויותר מכל נהנה וזה שאני פשוט נהנה.

ממליץ גם לכם,

מדינה בעלת מידה מסוימת של שלטון עצמי, השייכת לאימפריה הבריטית aka דומיניון

אי שם בשנות השמונים הייתי הבעלים המאושרים של אחד ממשחקי הלוח הפופולריים ביותר בעולם  - המונופול. אין ספק, הייתה לי סיבה טובה להיות מאושר, זה משחק טוב, קל ללימוד שאפשר לבלות איתו שעות. כמובן שהיו לי עוד משחקי לוח שונים, כגון סולמות ונחשים, אבל אין ספק מונופול היה המלך.

היום כשני עשורים אחרי, עם קצת יותר גובה והרבה פחות זמן פנוי, אני כלל לא מבין מה כזה מיוחד במונופול אשר גרם ועדין גורם להרבה אנשים להעריך אותו עד מאד. בסופו של דבר, יש לוח קבוע עם נקודת התחלה קבועה והרבה מאד מיכולת ההצלחה שלך במשק תלויה ב"האם אלי הקוביות חייכו אלי והצלחתי לקנות את השדרה היוקרתית של איזו עיר בירה לוקרטיביות בעולם". אם כן - האסטרטגיה הופכת לדי פשוטה - תבנה מלונות בשדרה היוקרתית בעיר הלוקרטיבית, חכה ותרוויח כסף. ואם לא האסטרטגיה פשוטה גם כן - כאשר אתה מגיע לאזור מסוכן, תתפלל היטב או תרמה, העיקר שלא תיפול על המלון המקולל בשדרה היוקרתית של העיר הלוקרטיבית. וזהו. בסופו של דבר אחת האסטרטגיות נכשלת (בדרך כלל השניה) והמשחק נגמר. לוחצים את היד. מסדרים מחדש ושוב לאותם האסטרטגיות.

עכשיו, נכון, קצת הגזמתי, יש כמובן קצת מעבר, יש כמה טויסטים וחוקי בית כגון מסחר ברחובות או הלוואות תמורת פרטי לבוש וכו. אבל בגדול ככה זה, ומי שרוצה להתווכח על זה שמונופול זה המשחק הכי טוב ביוקום יכול לעשות את זה בזמנו החופשי עם איזה קיר או עץ. אותי זה לא מעניין.

ועכשיו לחלק הכן המעניין:

בשנתיים האחרונות (הרבה מאד תודות לעידן זיירמן) גליתי משחקי קופסה עם קונספט מהפכני - רנדומיזציה, והרבה ממנה. כלומר, יש קופסה אחת וסט חוקים אחד, אבל כמות המשחקים השונים שאשפר לשחק והאסטרטגיות שאפשר להפעיל על אותה הקופסה ואותם החוקים הוא עצום - המשחק המוכר ביותר (לפחות לאנשים בסביבתי) הוא "settlers of catan", אבל עם כל הכבוד למדהימות ולכמות הרשע שאפשר להפיק מ settler יש משהו מעליו וכמו שהכותרת של הפוסט הזה מרמזת זה הוא ה"דומיניון". 

דיסקליימר: מרגע זה הפוסט הופך לפוסט פרסומי ללא תשלום אשר הכוונה היחידה שלו היא לגרום לכם לשחק במשחק, להתאהב בו ולהיפגש איתי בשדה הקרב - כלומר בבית עם בירה, קבוקים ודומיניון

הרעיון של דומינין מאד פשוט למדי, כל השחקנים מתחילים עם חבילת קלפים זהה, כאשר מולם על השולחן נמצאות 3 ערימות של קלפי כסף, 3 ערימות של קלפי ניצחון ו10 ערימות של קלפי פעולה אשר משתנים בין משחק למשחק, המטרה של כל שחקן היא להרכיב את החבילה הטובה ביותר אשר תגרום לכך שבסוף המשחק תהיו לו החבילה עם הכי הרבה נקודות ניצחון.

הדרך לאותם נקודות ניצחון עוברת בקניה של הקלפים שנמצאים על השולחן, וביניהם הקלפי פעולה - קלפים אלו הם קלפים  שמפרים במידה מסוימת את החוקים הבסיסיים של המשחק וכל אחד מהם הוא ייחודי בפעולה שהוא עושה, לדוגמה, אחד נותן את האפשר להחליף קלפים עם שחקן אחר, אחר נותר את האפשרות לשלוף קלפים נוספים מהחבילה שלך וכו. והאתגר במשחק הוא להצליח לזהות ולבצע את האסטרטגיה המהירה ביתר לניצחון על ידי קניה ושימוש  בקלפים שנמצאים על הלוח. מה שמבדיל בין גבר גבר (או אישה אישה) לבין ילד בdominion הוא היכולת שלך לבנות חבילה אשר "מגיבה טוב עם עצמה ועם אחרים", או במילים אחרת גורמת לכך שאתה מנצח עם האסטרטגיה שלך ולא משנה איזה באיזו אסטרטגיה בוחרים השחקנים אחרים.

ועכשיו קצת לרנדומיזציה, בקופסה שלי בבית יש סדר גודל של 110 קלפי פעולה שונים, בכל משחק נבחרים 10 מהם רנדומלית, כלומר כמות המשחקים השונים שאפשר לשחק גדולה למדי 110 צ'וז 10 = המון (נכון שיש הרבה משחקים דומים, אבל עדין, זה המון). ישנם משחקים עם קומבינציות "משעממות" אשר פשוט לא מתחברות, בהם אולי הדרך הטובה ביותר זה לקנות כמה שיותר זהב וככה להשיג את הנקודות, בקומבינציות האחרות הדרך היא להזרים קלפי "זבל" לחבילות האחרות וכך לעקב אותם בזמן שהחבילה שלך פורצת קדימה, בקומבינציות אחרות אין קשר ישיר בין החבילות של השחקנים והמשחק מתנהל ביחד אבל די לחוד, וכך הלאה. כמות האפשרויות היא כמעט אינסופית, וכך גם כמות הפעולות הנבזיות שאפשר לעשות לשחקנים האחרים.

חבילה בסיסית של דומיניון אפשר להזמין מאי-ביי ב 40-50 דולר. מספיק בשביל להתמכר, לא מספיק בשביל למצות.

כל הרחבה עולה פחות אות יותר את אותו הכסף, יש היום 5 הרחבות בכל אחת סדר כ25 קלפים חדשים.

הזמנה מאי-ביי היא די פשוטה והמשחק מגיע אליכם הביתה או לדואר (תלוי בשולח) תוך שבועיים שלוש.

כמובן שאפשר להשיג את המשחק גם בארץ במחיר של 330 שקל בחנויות ייעודיות.

אם משהוא לא מובן ו/או אתם מתעניינים את מוזמנים לשאול, מעבר זה אתם יותר ממוזמנים להזמין את המשחק, או לשחק בגרסא האנטנרנטית שלו כאן

טוסט > לחם, עגבניה וגבינה

"אין מה לאכול בבית" או "המקרר ריק (למעט הבקבוק וודקה במקפיא)" - אפשר להגדיר כך את התקופה הזאת בין הרגע שבו נגמר לך האוכל המוצלח שהשגת מההורים או הצלחת לייצר לבד, לבין הרגע בו אתה קם, הולך לסופר, קונה מצרכים ומצליח לייצר שוב אוכל מוצלח, או כמובן משיג עוד מההורים. הרווקים הלא מבשלים שבנינו, מכירים את התקופות האלו טוב, והאחרות או המבשלים כנראה מכירים את התקופות האלו קצת פחות.

בתור אחד שלא אוהב ללכת לסופר, אני מכיר את התקופות האלו מצוין. אבל אני גם לא סובל מרעב - גם במקרר ריק, תמיד יש מה לאכול - נכון, לפי ההגדרה, אין בו מרק או או נזיד בשר, אבל בהחלט יש בו משהו לאכול,  וספציפית על המשהו אני רוצה לדבר.

בתקופה כזאת אני נהיה רעב בערך פעם בחצי שעה - שעה, אני ניגש למקרר, מוצא משהו, אוכל אותו, חוזר לעיסוקי ואחרי חצי שעה שעה, חוזר למקרר, מוצא משהו ואוכל אותו, וכך עד סוף היום.
בערב, התוצאה היא שאני (1) לא רעב (2) אין לי מושג מה אכלתי כל היום (3) אני יודע שאני יכול להמשיך כך לנצח.

התצפית המעניינת (שבגללה בכלל החלטתי לכתוב על הנושא) קרתה לפני מספר ימים בתקופת המקרר הריק. אשתי היקרה הגיעה הביתה בשעות הערב אחרי שאני כבר (1), (2) ו(3), ופתחה את המקרר, אחרי שנייה נשאלה השאלה האם אני רוצה סלט, או טוסט. "סלט" או "טוסט" התפלאתי, אין במקרר דברים כאלו, אני פתחתי וסגרתי אותו היום לפחות 8-10 פעם, ובאף אחת מהפעמים לא היה בו לא "סלט" ולא "טוסט", איפה היא מצאה אותם? מיותר לציין שאחרי רבע שעה הופיעו על השולחן גם סלט וגם טוסט, פרי יצירה של אשתי בצירוף עם המקרר הריק.
אז הבנתי - היא ניחנת ביכולת מדהימה של צירוף רכיבים, בזמן שאני צורך את הרכיבים בצורה דיסקרטית היא מצרפת אותם למסה אחת טעימה ומזינה. לדוגמה: אני אוכל פרוסת גבינה, לאחר חצי שעה עוד פרוסת גבינה ואחרי זה פרוסת לחם, אני לא אוכל עגבניה ולא אוכל גבינה לבנה, היא לעומת זאת, לוקחת את כל הפרוסות, העגבניות והגבינות, דוחפת אותם לטוסטר ואחרי 5 דקות יוצאים ממנו מטעמים.
ואו!, זה מדהים אמרתי לעצמי וחלטתי שאני לומד לעשות את זה גם - פעם הבאה שאני פותח את המקרר אני מסתכל על הכול, מנתח, מחבר, חושב על השילובים ומכין לעצמי ארוחה. וכך היה, למחרת פתחתי את המקרר, גיליתי שאין בו כלום, פתחתי את ארון ליד והכנתי אטריות, לאחר שהאטריות היו מכונות (האמת קצת לפני שהן היו מוכנות, אבל זה באמת משנה) חיברתי אותם עם החמאה שמצאתי במקרר והמלח שמצאתי בארון אחר וקיבלתי "אטריות עם חמאה ומלח" - הרגשתי בעננים.
בערב, אשתי אכלה את אותם האטריות בצירוף עם גבינת פרמזן שהיא מצאה במקפיא - עכשיו זה היה באמת טעים, הרבה יותר מוצלח מה"אטריות עם חמאה ומלח" שהצלחתי ליצר לבד. אבל בסדר, לומדים מהטעויות, ננסה שוב מחר.

למחרת, המקרר היה מלא, אשתי החליטה שהמקרר ריק והלכה לקנות עגבניות מלפפונים בשר ועוד בסופר.
אבל עדין לא משנה כמה אני מסתכל על המלפון או הבשר הקפוא, אין לי מושג איך אפשר לצרף אותם לארוחה שהיא מעבר ל"אטריות עם חמאה ומלח". אבל נו, מילא, לפחות אני יודע לכין קרמבואים ולחם בירה, לעולם לא ארעב.



פי.אס: יש לי היום יום הולדת! הורי!

נפלאות המתמטיקה

אני בהחלט לא המבין הגדול בתחום הזה והוא אפילו כבר הספיק להתיש אותי מספיק בזמן התואר הראשון, אבל בכל זאת יש רגעים בהם אני נפעם מחדש מחוסר האינטואיטיביות והקסם שפורצים החוצה לנוכח האמת הפשוטה והברורה שקוראת רק במתמטיקה (או שאולי גם בגידול ילדים, אבל את זה אני לא יודע).

בשבועות האחרונים זה קרה פעמיים, חיפשתי דברים מטופשים באינטרנט כדי להעביר כמה דקות בין עבודה לעבודה ונתקלתי בשני כתבות עם חידה בכל אחת מהן*. הכתבות החלו במשטים בסגנון הבא "בכנס מתמטיקאים בשנת..." ו "זה לא המקרה הסטנדרטי של פרדוקס ה...". ההתחלות נשמעו מבטיחות והמשכתי לקרוא.

הכתבה הראשונה עסקה בחידת האבא עם שני ילדים - "בהינתן אבא עם שני ילדים וכאשר אחד מהם הוא בן, מה ההסתברות שיש לו שני בנים?". עד כה, לא מעניין - חישוב פשוט מראה שההסתברות היא 1/3. ועכשיו מגיעה ההרחבה המרגשת והמפעימה - "מה ההסתברות שיש לו שני בנים אם ידוע שאחד מהם הוא בן, ושהוא (הבן) נולד ביום חמישי?" מה לעזאזל?! מה הקשר ליום חמישי? מה אכפת לי בכלל? אמרתי לעצמי ושמחתי לגלות ששאר המתמטיקאים בכנס אמרו את זה לעצמם גם כן. אז מתברר שיש קשר, ומאד מאד אכפת לנו שהבן שלו נולד ביום חמישי, זה או כל נסיבה אחרת בסגנון "הבן אוהב את הטעם אוממי", או "הבן אוהב את הצבע ירוק". חישוב הסתברותי פשוט מעולם לא ריגש אותי ככה.

הכתבה השנייה הציגה שאלה הזויה בהרבה, "בהנתן שיש שתי מעטפות עם סכום כסף (גדול מאפס) בכל אחת (כאשר כמות הכסף נבחרה באקראי אם איזו התפלגות והסכום לאו דווקא חסום). אנחנו נדרשים לבחור במעטפה, כאשר המטרה שלנו לבחור את המעטפה עם הסכום הכסף הגדול מבין השתיים בהסתברות גדולה מ1/2." ברגע שסיימתי לקרוא את השאלה ממש רציתי לפתור אותה, אבל הפתרון היה שני משפטים למטה, וגם ממש רציתי לדעת מה כתוב שם, אז אני לא אעשה את מה שהכתבה ההיא עשתה לי, וכאן לא יהיה את הפתרון שתי שורות למטה. תנסו לבד. 

טוב, אז אם זה לא היה ברור, עכשיו תורכם לפתור.
מי מצליח ו/או מזדהה עם ההתלבהות שלי מהנושא מוזמן לפרסם תשובות וחידות נוספות למטה.

-------------
* בדרך כלל אני מאד סקפטי לגבי חידות כיוון שלרוב האנשים חידה טובה היא חידה עם משחק מילים אשר גורמ לך לחשוב למה לעזאזל בזבזת יותר מ10 שניות על הנושא, בדרך כלל אחרי חוסר ההצלחה להבין באות המכות הנמרצות.

בלוג?

מספר פעמים בחיים שלי חשבתי לכתוב בלוג, ואיזו פעם אפילו התחלתי. כתבתי מספר פוסטיםושם זה הפסיק, תמיד בגלל איזו סיבה או נסיבה אחרת. אבל זה היה אז ועכשיו זה עכשיו, לכן, עכשיו התחלתי לכתוב שוב, לא על משהו ספציפי, בלי נושא מסוים, אלה סתם, על הדברים בחיים שלי שאשמח לעלות על איזה כמה ביטים באיזה שרת מרוחק.

האמת היא שמבדרת ומצחיקה אותי במקצת כל התרבות 'החדשה' של החברתיות הזו - זה לא שאני ואיזה זקן טרחן, אבל עד לפני מספר שבועות אפילו תמונה אמיתית בפרופיל פייסבוק לא הייתה לי, ועכשיו אחרי הצעד הנועז של החלפת התמונה, מגיע הבלוג, ואולי אפילו איזה פרסום של event בפייסבוק... וואו... מה הבא? טוייטר? סטארטאפ חברתי? טוב, נראה.